הסיפור שאינו נגמר

מקובל לחלק את חומשי התורה לשני חלקים מרכזיים. החלק האחד, מתחילת ספר בראשית אל תוך הרבע הראשון של שמות - סיפורים; ואילו החלק השני - מצוות והנחיות. החלוקה כמובן אינה מדויקת שכן סיפורים רבים שזורים לאורך כל פרקי החומשים, אולם כהכללה גסה מדובר בחלוקה נכונה ומייצגת. חלוקה זו הפכה מקובלת בין השאר בעקבות הערתו של רש״י - מראשוני הפרשנים הקלאסיים (המאה ה-11), מיד בפתיחת החומש:

"לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם..." (שמות יב)

"החודש הזה לכם" - הרי אלו מילות הפתיחה למצווה הראשונה שהצטוו בני ישראל. מלבד הצגת אותה חלוקה בין חלק הסיפורים לחלק המצוות, רש"י גם מקבע את היחס בין שני החלקים: חלק המצוות הוא הוא החשוב, ובו היה צריך להתחיל את התורה, בעוד הסיפורים - מעמדם וחשיבותם פחותים, ולכאורה אפשר בכלל לדלג עליהם. על אף שרש"י מוצא לבסוף סיבה מדוע בכל זאת פותחת התורה בסיפורים, הפקפוק בעצם נחיצותם נותר בעינו, לאמור: הסיפורים אינם חלק טבעי או מרכזי של התורה, אלא ״נספח למצוות״.


אם כל האימפריות. פפירוס מצרי אופייני


אולם ייתכן ואפשר לגלות יחס אחר בין החלקים. סיפורי התורה בבראשית ושמות הם רצף אירועים אחד. ישנו קדימון המתייחס לפרהיסטוריה של בריאת העולם והמבול, והוא המסתיים בהצגה של שושלות יוחסין המובילות לדמות מרכזית - אברהם אבינו. אברהם מקבל נבואה הצופה כי בני בניו (שעתידים להיות רבים כחול אשר על שפת הים), יהיו עבדים במצרים עד שיצאו משם לחירות כשהם עשירים. מנקודה זו ואילך מתאר הסיפור רק את קורותיה של אותה משפחה עד שהתחזית הזו מתגשמת במלואה, וכאן נגמר החלק ״הסיפורי״ כפי שתואר לעיל: משפחת ישראל רבתה כחול הים והיא יוצאת ממצרים ברכוש גדול. מה קורה מיד לאחר מכן? הישראלים מקבלים סידרה של מצוות שתכליתן אחת: לזכור את הסיפור של יציאת מצרים. הם נדרשים לשבת כל שנה בתאריך של היציאה לחירות, לאכול את אותו אוכל שאכלו אז, ולהעביר מדור לדור את מסורת הסיפור לפרטיו. לאורך הדרך ובהמשך החומשים יתווספו מצוות והנחיות רבות לקובץ החוקים - רובן ללא הסבר או נימוק. אולם מבין המצוות שכן צויינה תכליתן, ישנו כמעט תמיד אותו נימוק: זכר ליציאת מצרים. אנו רואים אפוא היפוך מלא של היחס בין שני החלקים: תורת היהודים איננה קובץ מצוות והנחיות שנספחו אליו כמה סיפורים היסטוריים, אלא היא סיפור כל כך חשוב שקובץ חוקים גדול-היקף נקבע רק כדי להבטיח שהסיפור הזה לא יישכח.


הרעיון הזה שופך אור על ערך החירות, על כוחו של הסיפור, ובמיוחד על הקשר בין השניים. אנחנו מבינים אינטואיטיבית את כוחו של הסיפור. ילדים כמבוגרים אוהבים לשמוע סיפור, עד כדי כך שבמרכזה של כל אינטראקציה בינאישית מוצלחת יהיה סיפור. ממורה בשיעור, דרך איש מכירות וכלה בפרזנטציה של יזם מול משקיע - כולם יודעים שסיפור טוב הוא מפתח להצלחה.

החירות ממשיכה להיות האתגר הגדול של המין האנושי כפרטים וכעמים. אנחנו ממשיכים לשאול את עצמינו למה אנחנו משועבדים, ומה עלינו לעשות כדי לצאת לחירות ולהתחדש באביבים של מעגלי החיים שלנו. מסתבר אפוא שהמפתח לחירות טמון ביכולת לספר סיפור. להגדיר את עצמי באמצעותו, לפרש דרכו את מכלול החוויות בחיים. כל דור חייב אדם לראות את עצמו דמות בסיפור שאינו נגמר, והוא כותב בו את הפרק שלו כאילו הוא יצא ממצרים.


עוד באותו עניין

כיצד הוסיפה אסתר המלכה את הפרק שלה בסיפור? קראו כאן.

  המדרש - שלמה שדה © 2018-19 עוד אתר מצוין עם Wix