שומרת הזיכרון

לאורך ספר דברים לא מתגלה האל אל משה. הספר כולו מתאר את משה, בן מאה ועשרים, עומד ממזרח לירדן ונושא כמה נאומים ארוכים. בנאומיו חוזר משה ומסכם את ההיסטוריה של ארבעים שנות מנהיגותו מאז יציאת מצרים, מזכיר מצוות מרכזיות ואף מוסיף עליהם, וכן נותן הנחיות לקראת התיישבות הקבע ממערב לירדן.



המוסיקה היא שמבטיחה שלא נשכח

הקונספציה של משה

רק לקראת סוף הספר חוזרת ההתגלות: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת; קְרָא אֶת-יְהוֹשֻׁעַ, וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וַאֲצַוֶּנּוּ" (דברים ל"א, יד). כדי להבין את חשיבותו של הרגע הזה צריך להזכר כמה רצה משה להשלים את המשימה שנטל על עצמו, כמה התחנן וביקש שיוכל להכנס עם בני ישראל לארץ. כל ספר דברים הוא בעצם תולדה של הטרגדיה האישית הזו, והוא נכתב על רקע התשובה השלילית שמקבל משה: "גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם". שכן מה עושה משה בספר דברים? מנסה לוודא כי התכנית תתממש גם בהיעדרו, כך שבני ישראל ימשיכו לשמור את דרך האמונה שהוא הנחיל להם גם לאחר מותו. שוב ושוב הוא מבקש מהם לזכור, ללמוד מההיסטוריה, לשנן את המצוות; פעם אחר פעם הוא מנסה לנבא את מאפייני החיים בארץ - ולתת להם מענה: כי תצא מלחמה, כי תבוא אל הארץ, כי יקום בקרבך נביא. את המאמץ הזה חותם משה במצוות "הקהל": פעם בשבע שנים בחג הסוכות צריכים כל ישראל להתכנס ולקרוא שוב את מה שכתוב בתורה שהוא נותן להם כעת. המצווה האחרונה של משה היא בעצם ההנחיה לעשות את מה שהוא עצמו עושה איתם לפני מותו - לשנן את התורה והמצוות, כך שגם הדורות הבאים ידעו בדיוק מה צריך לעשות "כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה".


העתיד הוא אחר

את האידיליה הזו אמור להנהיג יהושע. ואכן, חוזר ה' ומתגלה למשה ביום מותו, כדי להשלים את החלפת ההנהגה ולהעביר את השרביט ליהושע.

אולם בניגוד גמור למצופה, בהתגלות זו מתעלם האל מיהושע, ופונה בדברים למשה בלבד. ולא רק זו, אלא שהוא מציג למשה תחזית קודרת: הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ, וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר. במילים פשוטות וקשות, ה' אומר למשה שספר דברים הוא מיותר, ושהמאמצים שהוא עשה כדי להבטיח את עתידו הרוחני של העם היהודי - עתידים לרדת לטמיון. הניסיונות לצפות את העתיד ולתת לכל בעיה מענה מראש - ייכשלו, מכיוון שהמנגנונים של לימוד, שינון, קיום מצוות ושימור הזיכרון ההיסטורי - אינם מספיקים, והעם תחת הנהגתו של יהושע ילך וידרדר.

האם איפוא אבדה למשה כל תקווה? לאו, אלא שהוא מצווה לפעול בדרך אחרת: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל". שירה איננה רצף של הוראות. שירה היא סיפור, היא מבע עז, היא מנגינה. ומה כוחה? "וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד, כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ". באורח פלא מצליחה השירה של התורה, המוסיקה שלה, לשמור את הזיכרון החי כפי שלא עושה אף מנגנון אחר. הנהגות קמו ונפלו, ההלכה לובשת ופושטת צורה, הריטואלים משנים את אופיים ומעמדם בכל תקופה, ועדיין - "כִּי לֹא תִשָּׁכַח".

10 צפיות

  המדרש - שלמה שדה © 2018-19 עוד אתר מצוין עם Wix